תוספות
cover image

אינפי 1מ'
יד ביד

מהות הלמידה

אנחנו לומדים מה שאנחנו עושים

פתגם סיני עתיק אומר: “Tell me and I’ll forget; show me and I may remember; involve me and I’ll understand.”. מלשבת בהרצאה ולהקשיב למרצה אנחנו לומדים להקשיב למרצה. מלשבת בתרגול ולראות את המתרגל פותר תרגיל אנחנו לומדים לראות את המתרגל פותר תרגיל. מלשבת עם חברים על תרגיל בית ולדבר על שאלות אנחנו לומדים לדבר על שאלות. הכל טוב ויפה, רק שהמבחן (שהוא בדיקה לא רעה לרמת הידע שלכם) לא בודק את יכולתכם להקשיב למרצה, לראות מתרגל פותר תרגיל, או לדבר עם חבר על שאלות. המבחן בודק האם אתם מסוגלים לפתור תרגיל. ובשביל לעשות את זה אתם צריכים – You guessed it – לפתור תרגילים.

אני ממש לא ממעיט בערכן של הרצאות, תרגולים ופתרון שאלות עם חברים. אני חושב שלכל אחד מהם יש חשיבות גדולה: ההרצאות נותנות הקדמה ומבוא לחומר הנלמד, התרגולים מראים (בדרך כלל) שאלות לדוגמא המקשרות את הנושאים בהרצאה לשאלות אמיתיות. כמו כן התייעצות עם חברים היא מעולה, ולעיתים גם מועילה. במיוחד כאשר אתם נדרשים לתת הסבר על נושא מסויים שהחבר מתקשה בו.

אבל עם כל הכבוד, לא ככה מגיעים לשליטה בחומר. יש לתת להרצאות, לתרגולים, ולחברים את המקום הראוי להם, אך לא להפריז בחשיבותם אל מול התרגול העצמי. התרגול העצמי הוא הזמן שאתם, ביחד עם עצמכם, לבד, לומדים, תוהים, פותרים, מנסים, מחפשים בגוגל ומה לא כדי להבין את החומר. אלו פעולות שאין מקביל להן. מעטים הכישורים בחיים (שלא דורשים כישרון מטורף) שניתן ללמוד מהסתכלות בלבד. על כל מקרה אינפי זה לא אחד מהם. לכן כפי שאומר הפתגם העתיק, עליכם להיות חלק מהלמידה. לא לשמוע, לא לראות, להיות חלק.

השקעות, כמו בחיים, צריך לעשות בחוכמה

לפני שנתיים שיחק לי המזל להקשיב לרסיטל (קונצרט של נגן אחד) מהזוכה הטרי של תחרות רובינשטיין לפסנתרנים צעירים, סימון נהרינג, שבוע אחרי זכייתו וכל זאת – בחינם. תחרות רובינשטיין היא בין התחרויות החשובות בעולם לפסנתרנים. מעבר להופעה משגעת, הרווח הגדול ביותר שלי היה הראיון עם סימון אחרי הרסיטל. כמובן שהקהל שאל את השאלה המתבקשת והכל כך מרתקת: “כמה שעות התאמנת ביום לפני התחרות?”. אעצור את הסיפור כאן ואשתמש בו כמשל. שאלה כזו קרובה שתי טיפות מים לשאלות שסטודנטים שאלו אותי לפני המבחן שלהם באינפי: “כמה זמן ללמוד לפני המבחן?”. אין הבדל. בחזרה לסיפור: סימון, שהיה קצת יותר מתוחכם מזה, ענה את התשובה הנכונה לשאלה: “זה לא משנה כמה שעות אני מתאמן ביום, אם אני לא ממוקד ויודע מה אני רוצה לעשות בזמן הזה”. עצרו הכל בואו נכתוב את זה עוד פעם כאילו זה פתגם אמת משמיים:

זה לא משנה כמה שעות אתם מקדישים ביום ללמידה, אם אתם לא ממוקדים ויודעים מה אתם הולכים לעשות בזמן הזה.

הקהל כמובן לא הסתפק בתשובה, ושאל שוב על מנת לקבל מספר1.

זהו מסר חשוב לא רק לתכנון העתיד, אלא גם לבחינת העבר. כשתסתכלו אחורה על ההצלחות והכשלונות שלכם ותנסו להבין את מקורם, השאלה הראשונה צריכה להיות מה עשיתם ולא כמה זמן עשיתם. בחלק הבא אספר לכם על שתי גישות קיצניות ללמידה, במטרה לפרוש בפניכם את הספקטרום העשיר שנמצא בין שתי הגישות האלו. לבסוף אסביר על שיטת למידה פרקטית שנמצאת בין שתי הגישות האלו.

המשיכו לחלק הבא


  1. 9 שעות אם אתם ממש סקרנים. וזה הרבה פחות ממה שאני חשבתי שהוא יגיד. 

החכמתם? נהנתם? מוזמנים להזמין לי כוס קפה :)